יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

לחיות או לא לחיות...


היא מביטה בי במבט עמום וחולמני "אני מעדיפה למות!" היא אומרת. אני מרגיש את הדם עולה לי לראש  ולא מצליח להבין איך אחרי שיחה כל כך ארוכה, אחרי הסברים מעמיקים והצגת תכלית כל כך ברורה היא אומרת לי שהיא מעדיפה למות. האמת... חשבתי שאשתי תהיה שונה, אחרת, שורדת, ופתאום היא משביתה אותי עם כזו הנחתה.
זה התחיל עם זה שמשום מה היה לה מצב רוח לשמוע את תאורית ההישרדות החובקת כל שלי, הזדמנות כזו לא באה כל יום! ולכן החלטתי להסביר לה את עקרונות ההישרדות, את הבסיס התאורטי והמהלכים שיש לבצע כדי לשרוד... טכניקות, טאקטיקות, היביטים פסיכולוגיים, ציוד, חומרים, תכנית ותכנית גיבוי. לאחר שעה וחצי שבה דחסתי לה סדנת הישרדות אורבנית מעורבת בסדנת הישרדות בשטח עם רוטב של טכניקות מחיה פרימיטיביות הייתי בטוח באלף אחוז שהיא תוציא מהפה משפט כמו "אז איך אני יכולה לעזור?" או "איך אנחנו יכולים להתכונן?" או "תלמד אותי עוד" או אפילו "אני עייפה והולכת לישון" אבל בחיים לא ציפיתי מאם ילדי לעתיד להגיד "אני מעדיפה למות!".
באופן מסויים זה הפתיע אותי למרות שברור לי שלא כולם בוחרים להיות שורדים. זה הפתיע אותי כי פתאום הבנתי שהצד השני של מטבע ההישרדות הוא אי הישרדות, כלומר אי קיום, פרידה מהחיים... מוות.
"איך? איך את יכולה להגיד את זה?" שאלתי אותה. ספק כועס ספק מאוכזב.
"אני לא יכולה עם כל הלחץ הזה. עם המחסות, טיהור המים והמאבק להשיג אוכל... אני לא יכולה עם כל האחריות הזו" ואז פתאום נפל לי האסימון... אחריות.
עד לאותם ימים ההישרדות הייתה בעיניי מאבק אינדיבידואלי, אישי, אל מול מצב קיצון... אתגר, הרפתקאה או מסע מרגש ואז היא באה וזורקת עלי את אותה המילה שתמיד כל כך הכבידה עלי – אחריות. באותו הרגע הבנתי שהבחירה לשרוד היא לא רק לקרוא תיגר על הסיטואציה, לא רק להחזיר את השליטה לידיים ולהתגבר על הקשיים, לא רק בחירה בחיים אלא גם לקיחת אחריות.
אחריות? על מה?

למעשה, הבחירה לשרוד, או הרמת הראש ב"יום שאחרי"... יהיה אשר יהיה, תחייב את השורד להתמודד עם עולם אחר, עם סביבה מוכרת שעברה שינוי חד. זה לא משנה מה היה השורד לפני, במה עבד או מה עשה. השורד הופך להיות (לעיתים לזמן קצר מאד, לעיתים ארוך) לראש פרמידת המעמדות. מצבו טוב יותר משל הסובבים אותו – משפחתו הקרובה, שכניו, בני שכונתו או בני עירו וכאחד כזה יש בידיו את הידע ואת הכלים (או חלקם) על מנת לסייע, להועיל ולהנהיג מתוך הסיטואציה החוצה. אין זה אומר שעליו לחלק את ציודו או מזונו עם אלו שלא הכינו עצמם אך הידע ועצם התמחותו בו הופך אותו ליישות אחראית כלפי אלו שאינם יודעים כיצד לשרוד, וזו אחריות.
מאז אותם ימים בהם אשתי העדיפה למות השתנו התנאים. שתי הבנות המדהימות אשר נולדו לנו חידדו אצלה את יצר ההישרדות והיא מגלה יותר עניין (אם כי מועט מידי לטעמי) בנושא. ואני? לאחר שהבנתי את נושא האחריות התחלתי לשאול את עצמי: "איך אני מפנה את זמני ב"יום שאחרי" לדאוג למשפחתי מצד אחר וגם לעשות את מה שצו מצפוני מצווה עלי – לצאת לשטח ולדאוג גם לאחרים?" לאחר שהיה לי ברור שאני עומד לעשות גם וגם החלטתי לפני כשנתיים להתחיל לצלם סרטונים ביו-טיוב – חינם לכל דורש – העוסקים בהישרדות ובטכניקות מצילות חיים, סרטונים אשר יכינו את מי שיצפה בהם טוב יותר למצבי חירום. אני מזמין אתכם להכנס ליו-טיוב ולצפות בכולם או לפחות בחלקם... אם לא עבורכם ועבור משפחתכם אז לפחות כדי לעשות לי את העבודה קלה יותר ב"יום שאחרי". תודה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה