יום שלישי, 4 ביוני 2013

גאנדאלף ה- M16 ואני

בתחילת שנת 1994 הייתי חייל בסדיר. טוראי מעוכב רב"ט עם אופציה להיות מעוכב סמל (ברדקיסט כבר אמרנו?). הגעתי אז לאניית חיל הים קוממיות, השם יקום דמה (נמכרה לצבא הצ'יליאני לפני כמה שנים והוטבעה מול חופי צ'ילה על ידי המורדים הצ'יליאנים). היה לי קצין צעיר ויהיר וניתן לומר בוודאות שלא ראינו עין בעין. אותו קצין היה בעיני הדימוי המושלם לאיש הלא נכון בתפקיד הלא נכון... מלא כוח ונעדר עצמה.
הבעיות בייננו לא הצליחו להיפתר (כבר אז למדתי שכוחה של הסמכות נובעת באלו המוכנים לקבל את מרותה) וגם הוא וגם אני ידענו שאם הוא יצעק "אחרי" אני יורה לו בגב ומסתער לבד... מה לעשות? משבר אמון.
באותו הקיץ, אחרי אין ספור ריתוקים ושבתות הגיע שעתי המתוקה לנקום את נקמתי. אחת לתקופה מתקיימת בחיל הים ביקורת הנקראת "ביקורת מטה". בביקורת זו מנקדים כל גורם בספינה, חיילים, מפקדים, רמה מקצועית, תוכן לימודי, עקומות למידה, ביצועים, אחזקה, ציוד, צבע, מנועים, מהירות תגובה... בקיצור, נכנסים לקרביים של המערכת. לספינה יש זמן מוגבל (כחודש) להכין עצמה לביקורת וכל חייל משפיע על הניקוד ויכול לשפר באופן מהותי את הציון הכולל... או לפגוע בו. אותו קצין מיד עשה כל שביכולתו לדאוג שהמחלקה שלו תהיה בעלת הציון הגבוהה ביותר ואני, בצעירותי וטיפשותי הודעתי לו שאני רק מחכה להוריד לו את הציון (כן, ילד טמבל... אבל לא על זה הסיפור). אני יכול להגיד במבט לאחור שהקצין שלי היה חרא של בן אדם ברמה האישית אבל הוא לא היה טיפש... חצי שעה אחרי שאמרתי את זה הוא הופיע על הסיפון עם אפוד קרב מלא ו M16 עם מטול רימונים (בספינה היה רק אחד וכנראה העדיפו להיפטר ממנו כדי לא לטפל גם בו לקראת הביקורת) "אתה יוצא לאבטחת ישובים... לשלושה שבועות" הוא אמר לי בקול סמכותי "איפה?" שאלתי אותו והוא לא ענה, רק זרק לידי את האפוד והנשק והלך. כמה רגעים לאחר מכן מצאתי עצמי ברכב של הרס"ר עם עוד חייל ברדקיסט מספינה אחרת, בחור רוסי בשם מיכאל... היינו בדרך לירושלים.

אני לא זוכר באיזה יישוב זרקו אותנו אבל הורידו אותנו בכניסה של איזה יישוב בשטחים ואמרו שיבואו עוד שלושה שבועות לאסוף אותנו... אחרי הביקורת כמובן. מיכאל ירק על הרצפה, הדליק סיגריית לאקי סטרייק וסינן "בלאט" מבין שיניו. ישר התאהבתי בו.

הלכנו בדרך הטרשית, מוקפים בגבעות סלעיות חשופות, אל מרכז היישוב שהיה מורכב מארבע בתים, כמה קראוונים ומגדל מים. הקראוון שלנו היה מבודד מהשאר והשבור מכולם. היו בו שני מזרנים וקומקום חשמלי. זרקנו את התרמילים בפינה ויצאנו לסיור במושב עם קצין הבטיחות של היישוב (זקן, כיפה, חרמונית ועוזי). נקודת השמירה שלנו הייתה על מגדל המים ומהר מאד הבנו שאנחנו שומרים על כלום. בלילה היישוב היה מתפנה וחמשת או ששת התושבים בו היו ישנים ביישוב אחר... שמרנו על כלום.

אני לא יודע אם יצא לכם לעשות פעם שמירה של שש שש אבל אם יצא לכם אתם יודעים שבשעה הרביעית מתחיל תהליך של אבדן שפיות (לצעירים שבכם, אז לא היו סמארטפונים והסלולרי היה מגיע מחובר לאוטו). המשחק היחיד שהיה לך היה להעביר ממצב בודדת לנצור... וחוזר חלילה. מיכאל ואני עשינו שש שש במשך שלושה שבועות כמו שעון שווייצרי ויצאנו שפויים (למיכאל היה יותר קל כי הוא רוסי והם כבר נולדים משוגעים).

לאחר ארבע ימים של הבנה שהדבר היחיד שאנחנו שומרים עליו זה עצמינו התחלנו לשמור באופן שאינו מכבד את כללי הצבא. מיכאל היה מנמנם על מגדל המים כאשר כלב עזוב שאימצנו היה שוכב למרגלות המגדל ואני הבאתי לעצמי סדרה לא מוכרת של שלושה ספרים עבים שאבא שלי קנה לי... "שר הטבעות".

במשך שלושת השבועות הללו (חוץ מתקרית שבה כמעט יריתי על פלסטיני עם חמור שיכור... או להפך) קראתי הכי לאט שאני יכול. רגע לפני השמירה הייתי עושה מדורה קטנה ליד המגדל ומכין תה חזק ומתוק מעלי מרווה שגדלה בכל מקום. הייתי אז עולה לראש המגדל, מכניס מחסנית ויושב בחלקו המוצל תוך התכרבלות בתוך החרמונית. ריח המדורה הכבויה למחצה היה עולה ועוטף את המגדל ואני הייתי פותח את טולקין וקורא... לאט...
אני, לא יודע מאיפה הזיכרון הזה קפץ עלי עכשיו, אחרי 19 שנה... אולי זה כי חשבתי על הנושא של הישרדות ברמה המנטלית, על ההיבט של שמירה על שפיות במצבי הישרדות. כשורד אתה חייב להיות מוכן לרגע בו הצלחת לספק את כל צרכיך הגופניים בהיבטים של מים, אוכל, מחסה, היגיינה, אש, ביגוד, כלים וכדומה ולהבין שאז, האויב הגדול שלך יהיה חוסר המעש, השעמום והבדידות. אני לא הייתי לבד, עפתי יחד עם גנדאלף, פרודו, סאם וארגורן עוד לפני שמישהו במשפחת באגינס חלם שיעשו עליו סרט אבל מה היה קורה אם לא היו לי הספרים... כן, כן... ברור שהייתי מוצא מה לעשות אבל היה יכול להיות הרבה יותר קשה.

ספר, תמונה, סכין גילוף, תפירה, קוביות משחק, קלפים ועוד ועוד יכולים להפוך במצב הישרדות לכלי מאזן מבחינה נפשית, כלי שיספק שעות של הנאה והסחת דעת מהסיטואציה, כלי שכמעט יגרום לתחושת נורמליזציה ולו לרגע. אני יושב עכשיו רחוק 19 שנה מאותו מגדל מים ואומר בלב שלם שאני מוכן עכשיו לעלות עליו שוב ללילה קריר של קריאת טולקין עד אור ראשון.

מיכאל, אני לא יודע איפה אתה בלאט, אבל אני חולה עליך (אגב... בסוף הפסקתי לעשן).

תגובה 1:

  1. אני פעם ראשונה באתר. אז גיא כל הכבוד.
    הבחור שרשם את הסיפור הנחמד שלו מהצבא.סחטיין על הסיפור נראה לי שלכל אחד שעבר משהו דומה יש את הזמן שבו הוא נזכר שפאק איזה מזל שהיה לי את המשהו הזה שבאותו זמן נראה מינורי וברור מאליו כי איך לאזאזל אני יעביר את הזמן...... מפה לשם ממש התחברתי לסיפור

    השבמחק